נאס"א פיתחה כללים אחידים לגבי כמות הקרינה המקסימלית שאסטרונאוט יכול לקבל במהלך הקריירה שלו. זה הכרחי כדי להפחית את הסיכון לפתח מחלות בגוף. חוקרים מהסוכנות הסבירו כי אסטרונאוטים מתמודדים כל הזמן עם איום הקרינה, שכן חלקיקים שעפים מהשמש וקרניים קוסמיות עתירות אנרגיה משפיעים כל הזמן על גופם.
אם הקרינה אינה נשלטת, היא עלולה לגרום לכל מיני בעיות בריאותיות, בעיקר להגביר את הסיכון לסרטן. לכן, בעת תכנון טיסות, נאס"א משתמשת ברמת הגבול של חשיפה לקרינה כדי לקבוע כמה זמן אסטרונאוטים יכולים לשהות בחלל. אבל הגבול הזה אינו זהה עבור כל האסטרונאוטים. כעת, מומחים עצמאיים תומכים בהצעה של נאס"א לשנות את המספרים הללו.
הסוכנות מחשבת כיום מגבלה זו על סמך הערכת סיכונים. הגבול הוא כמות החשיפה הכוללת שבה הסבירות שאסטרונאוט ימות מסרטן במהלך שארית חייו עולה ב-3%.
עם זאת, הרגישות לסרטן הנגרם מקרינה תלויה בגיל ובאיברי הרבייה, כך שהמגבלה לא מאפשרת לכולם לבלות את אותו פרק זמן בחלל. לכן, לפי הכללים הנוכחיים, אסטרונאוטים של נאס"א לא יוכלו לבלות זמן רב במסלול כמו אסטרונאוטים גברים, ומומחים צעירים יותר ישקיעו פחות זמן מעמיתיהם המבוגרים, שאין להם כל כך הרבה זמן לפתח סרטן בגוף.
נאס"א החליטה שרמת הגבול הממוצעת של קרינה תהיה שווה ל-600 מיליזיוורט לכל הקריירה בסוכנות. לשם השוואה, צילום חזה אחד במשרד רופא נותן כ-0,1 מיליזיוורט, ורקע הקרינה הטבעית של כדור הארץ הוא כ-3 מיליזיוורט בשנה. עובדים ליד סימן האפס של NPP בצ'רנוביל ב-1986 קיבלו 6 מיליזיוורט.
בינתיים, לפי דיווח חדש, במהלך שהות של 6 חודשים בתחנת החלל הבינלאומית, אסטרונאוט מקבל בין 50 ל-120 מיליסיוורט. יעדים מרוחקים יותר, כמו מאדים, חשופים ליותר קרינה. אלא אם כן יש הגנה טובה יותר מקרינה, אסטרונאוטים שעוברים למאדים יצטרכו לעבור הליך ביטול. הדו"ח מדגיש כי נאס"א חייבת ליצור מסגרת ברורה ושקופה לכך. למדענים עדיין יש הרבה מה ללמוד על איך אנשים מגיבים לקרינה בחלל, כי "יש הרבה הבדלים בין לשרוד פצצת אטום לבין ללכת למאדים".
קרא גם: